עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אריק

יומן החלמה
עוד חוזר הניגון
עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא
והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו ואילן בגשמיו
מצפים עוד לך, עובר אורח

והרוח תקום ובטיסת נדנדות
יעברו הברקים מעליך
וכבשה ואיילת תהיינה עדות
שליטפת אותן והוספת ללכת

שידיך ריקות ועירך רחוקה
ולא פעם סגדת אפיים
לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה
וצמרת גשומת עפעפיים.

נתן אלתרמן
האמונה מעבר להיגיון

Deep in the human unconscious is a pervasive need for a
logical universe that makes sense. But the real universe is always one step beyond logic
--------------------------------------------
Whether a thought is spoken or not it is a real thing and has powers of reality


― Frank Herbert, Dune
לינקולן אברהם

תן לי שש שעות לכרות עץ, ואעביר 4 שעות מהן להשחיז את הגרזן.
אלברט איינשטיין

"אם אנחנו רוצים שהמין האנושי ישרוד, אם אנחנו רוצים משמעות לחיים, אם אנו רוצים להציל את העולם וכל בעל תחושה שקיים בעולם, אהבה היא התשובה היחידה. אולי איננו מוכנים להכין פצצה של אהבה, מתקן חזק מספיק להרוס את השנאה, האנוכיות והתאווה שהורסים את הכוכב. אבל, כל יחיד מאתנו נושא בקרבו גנרטור קטן ועוצמתי של אהבה, שהאנרגיה בתוכו מחכה להשתחרר".

לוחם האור / פאולו קאולו כרך 1

13/10/2018 09:49
אריק
תרגום, פאולו קאולו, לוחם האור

פרק ראשון – בדרך לקומאנו


אחר צהריים אחד בפברואר 2001,  ירדתי מהרכבת ופגשתי את קטסורה, אישה יפנית בת 29.
- ברוך הבא לדרך לקומאנו.
הבטתי אל השמש הזורחת על פניי מעבר לתחנה. מה הייתה הדרך לקומאנו? במהלך המסע, ניסיתי לגלות מדוע המקום המרוחק הזה היה כלול בתוכנית של הביקור הרשמי שלי, ביקור שאורגן על ידי הקרן של יפן. המתורגמן סיפר לי שחבר שלי, מדוקה מיוזומי, התעקש שאבקר שם, זאת למרות שהיו לי רק חמישה ימים ועלי היה לנסוע ברכב רוב הזמן. מדוקה עשה את המסלול לסאן דייגו ב-1999, וחשב שתהיה זו הדרך הטובה ביותר להודות לי.
בחזרה ברכבת, המתורגמת העירה ש: "האנשים בקומאנו מאוד מוזרים". שאלתי אותה למי היא מתכוונת, היא צמצמה את תשובתה למושג: "יראי שמיים". החלטתי לא ללחוץ על הנושא: חקירה בנושא עלולה לפעמים להרוס את המסע ואת כל החוויה – החלק החשוב ביותר במסע הוא הבלתי צפוי.
- בוא נלך לאנדרטה.
התקדמנו מספר מטרים לגלעד קטן, כתוב על שני הצדדים, המונח בפינה - ונלחם על מקומו בין הולכי רגל, חנות נוחות, ומכוניות ואופנועים שעברו במקום. מנקודה זו והלאה הדרך לקומאנו חולקה לשתי אפשרויות.
- אם תפנה שמאלה, תעשה את המסע שהקיסר נהג לעשות. הפניה ימינה שייכת לאנשים הרגילים, אמר קטסורה.
- הדרך של הקיסר כנראה תהיה יפה יותר, אך לבטח הדרך של האנשים הפשוטים תהיה שוקקת ומלאת חיים.
היא נראתה שבעת רצון מתשובתי. נכנסו לרכב ונסענו לעבר ההרים המכוסים בשלג. בזמן שנהגה, הסבירה קטסורה מספר דברים על המקום: קומאנו היא סוג של חצי אי המלא בגבהות, יערות ועמקים, מספר דתות חיות שם אחת ליד השנייה בשלום. הדתות השולטות הן הבודהיזם והשינטו (הדת האתנית של יפן, המבוגרת יותר מההשפעה של בודהה, המבוססת על הערצת כוחות הטבע), אך ניתן למצוא שם כל סוג של אמונה וביטוי רוחני.
- כמה קילומטרים נמשכת העלייה לרגל? רציתי לדעת.
נראה שלא הבינה. ביקשתי מהמתורגמן לתרגם ליפנית, אך גם אז נראתה קטסורה נבוכה מהשאלה.
- זה תלוי מהנקודה בה תבחר להתחיל – ענתה לבסוף.
- כמובן. אך במקרה של הדרך לסאנטיאגו, אם מתחילים בנאוורה זה מסע של 700 קילומטרים. מה במקרה הזה?
-כאן, העלייה מתחילה כשעזבת את ביתך, ומסתיימת כשתשוב אליו. במקרה שלך, מכיוון שאתה גר בברזיל, אתה בטח יודע את המרחק.
לא ידעתי, אך התשובה נשמעה הגיונית. העלייה לרגל הוא שלב במסע: נזכרתי שאחרי שעליתי על הדרך לסנטיאגו, בספרד, הבנתי באמת מה קרה לי כאשר עברו ארבעה חודשים במדריד, לפני השיבה הביתה.
- אנו רואים דברים, ולא מבינים מיד – המשיכה קטסורה. עליך לעזוב ולהשאיר מאחור את האדם שהיית: הוא יישאר שם ורק החלק הטוב ניזון מהאנרגיה של האלה, האם הנדיבה. החלק שמזיק לך ימות מחוסר תזונה, מכיוון שהשטן עסוק מדי עם אנשים אחרים, ואין לו זמן לבזבז על מישהו שנשמתו איננו שם.

במשך יותר משעתיים טיפסנו על דרך קטנה ומפותלת במעלה ההר, עד שהגענו לסוג של אכסניה. לפני שנכנסתי אמרה קטסורה:
- אישה גרה פה, איננו יודעים בת כמה, זו הסיבה שאנו מכנים אותה השדה הנשית. אני יורדת לכפר להביא חוטב עצים שיסביר לך איך להתקדם.
הלילה החל לרדת, קטסורה נעלמה בערפל, ואני המתנתי שם לשדה הנשית שתפתח את הדלת. 

חוטב העצים והשד

באכסניה אבודה בהרים, אישה אותה מכנים השדה הנשית, הלבושה בקימונו שחורה, ברכה אותי לשלום. הסרתי את נעליי, נכנסתי לחדר יפני, ומיד הבנתי שלא אצליח לישון במקום כזה קר. ביקשתי מהמתורגמן לבקש אמצעי חימום; פני היפנית הזקנה זעפו, היא אמרה שעליי להתרגל לשוגנדו.
-שוגנדו?
אך האישה כבר נעלמה אחרי שהורתה לנו לסעוד בקרוב. לאחר פחות מחמש דקות ישבנו סביב מדורה על האדמה, קדירה תלויה על התקרה, ושיפודי דגים מסביבנו. במהרה הגיעה קטסורה עם חוטב העצים.
- הוא יודע הכול על הדרך – אמרה קטסורה – שאל מה שתרצה.
- לפני שנדבר, הבה נשתה – אמר חוטב העצים – סאקה (סוג של יין יפני העשוי מאורז) מבריח רוחות רעות.
- המשקה התוסס הוא משקה חי, מגיע מבגרות לזקנה. כשהוא מגיע לבגרות, הוא מסוגל להרוס את רוח המעצורים, את רוח הפחד ואת רוח החרדה. אך אם שותים יותר מדי, המשקה מורד ומביא את רוח התבוסתנות והתוקפנות. כל העניין הוא להכיר את הנקודה אותה אסור לעבור.
שתינו סאקה, ואכלנו דג צלוי סביב המדורה. בעלת המקום הצטרפה אלינו. שאלתי מדוע מכנים אותה השדה הנשית.
- מכיוון שאיש לא יודע היכן נולדתי, מאיפה הגעתי ומה גילי. החלטתי להיות אישה ללא עבר, מכיוון שהוא הביא לי רק כאב; שתי פצצות אטום התפוצצו בארץ שלי, סוף המוסר והערכים הרוחניים, הסבל שנגרם מאנשים נעלמים. יום אחד החלטתי להתחיל מחדש: ישנם טרגדיות שלעולם לא נוכל להבין. אז השארתי הכול מאחור, והגעתי להר הזה. אני עוזרת לעולים לרגל, מטפלת באכסניה, וחיה כל יום כאילו היה היום האחרון שלי. אני נהנית להכיר אנשים חדשים בכל יום. אני תמיד פוגשת זרים – אותך למשל. מעולם לא פגשתי ברזילאי עד כה, ולא ראיתי אדם שחור מאז 1985.
שתינו עוד סאקה, נראה שרוח חוסר מערכות היחסים נסוגה. דיברתי רבות על ברזיל, והתחלתי להרגיש בבית באופן מוזר.
- מדוע אנשים מגיעים לקומאנו? – שאלתי את חוטב העצים.
- לבקש משהו, לקיים איזה נדר, או שהם רוצים לשנות את חייהם. הבודהיסטים סיירו ב-99 המקומות הקדושים שפזורים שם, והשינטו ביקרו את שלושת המקדשים של אימא אדמה. בדרך הם פגשו באנשים אחרים, שיתפו את הבעיות והחוויות שלהם, התפללו יחדיו, ולבסוף החלו להבין שאינם לבד בעולם. והם התאמנו בשוגנדו.
נזכרתי בדברי השדה הנשית, וביקשתי ממנו להסביר במה מדובר.
-קשה להסביר. אבל בוא נאמר שזו מערכת יחסים שלמה עם הטבע: של אהבה וכאב.
- כאב?
- במטרה לשלוט בנשמה, עליך ללמוד גם לשלוט בגוף. וכדי לשלוט בגוף, אסור לפחד מהכאב. הוא סיפר לי שלפעמים הוא הלך עם חבר שלו לצוקים הקרובים, קשר את עצמו עם חבל סביב למותניו ונשאר תלוי בחלל הריק. החבר היה מטלטל את החבל עד שהוא היה פוגע באבנים מספר פעמים; כאשר היה חש שהוא עומד להתעלף הוא סימן לחברו שימשוך אותו חזרה למעלה.
- על אדם לדעת כל הבט של הטבע – אמר חוטב העצים – הנדיבות והנוקשות שלה; רק בדרך הזו תוכל היא ללמד אותנו כל מה שהיא יודעת.
יושב סביב מדורה אבודה היכן שהוא ביפן, באכסניה, הסאקה מקרב בין אנשים מתרבויות שונות, השדה הנשית צוחקת איתי (או עליי), ואני פתאום מבין את האמת של חוטב העצים: על האדם ללמוד את מה שנחוץ ולא את מה שהוא רוצה. ברגע זה החלטתי שאמצא דרך לתרגל שוגנדו במהלך המסע.


להישען על העץ

- האם שמעת פעם על שוגנדו? שמעתי שזו מערכת יחסים של אהבה וכאב עם הטבע – אמרתי לביולוג שקטסורה הכירה לי, שעמו הלכתי עכשיו בהרים.
- בשוגנדו הכוונה: "הדרך של אומנות צבירת הניסיון" – הוא ענה, חושף שההתעניינות שלו מעבר לחרקים המצויים באזור – כדי ללמד את הגוף לקבל את כל מה שיש לטבע להציע; בדרך הזו אתה גם מלמד את הנשמה לקבל את כל מה שיש לאל להציע: הטבע היא אישה, וכמו כל הנשים, היא מלמדת אותנו בצורה שונה. הישען עם עמוד השדרה על העץ הזה.
הוא מצביע על עץ ארז בן אלפיים שנה, שמסביבו חבל דק. על פי הדת המקומית כל מה שמסומן בחבל מסביבו הוא ביטוי מיוחד של אלת הבריאה, ונחשב למקום קדוש.
- בכל החי יש אנרגיה, אנרגיה שיודעת לתקשר. אם תניח את עמוד השדרה הרוח השוכנת בתוך העץ תדבר עם הרוח שלך, היא תרגיע את הרוח שלך מכל סבל. כמובן כביולוג אני אומר שמדובר בתופעה של איבוד החום... אבל אני יודע שיש אמת בהסברים הקסומים של אבות אבותיי.

עיניי סגורות ואני מנסה לתאר את הטיפוס המתיש מהשורש עד לעלים, ואת האנרגיה שמשפיעה על הכול כתוצאה מהתנועה.
אני שומע את הביולוג מספר לי שבשנת 1185, שני לוחמים סמוראים נלחמו על השליטה ביפן. מושל קומאנו לא ידע מי ינצח; בטוח שלטבע יש תמיד תשובה, הוא נתן לשבעה תרנגולים לבושים באדום להילחם בשבעה תרנגולים הלבושים בלבן. אלו בלבן נצחו, המושל תמך באחד הלוחמים, ובחר נכון: הסמוראי שלט בכל הארץ.
- עכשיו ספר לי: האם אתה מעדיף להאמין שהייתה זו תמיכת המושל שהכריעה את הקרב, או שהתרנגולים המייצגים את הטבע, היוו סימן מהאלוהי באשר לתוצאות הקרב?
- אני מאמין בסימנים – עניתי, בעודי יוצא מהמצב הצמחי הנוח שבו שריתי, ופוקח את עיניי.
- המסע הקדוש לקומאנו התחיל הרבה לפני שהבודהיזם הוצג לראשונה ביפן; עד היום הזה ישנם גברים ונשים שמעבירים, מדור לדור, את הרעיון ש"נישואים"
עם כל מה שסביבך חייב להיות כמו נישואים אמיתיים: עם נתינה, אושר, סבל, אך תמיד ביחד. הם משתמשים בשוגנדו להגיע למצב של נתינה מוחלטת, ללא פחד.
- מדוע אתה רוצה ללמוד?
- מכיוון שתמיד האמנתי שרוחניות איננה בהכרח חייבת להיות קשורה להקרבה ולכאב. אבל, כמו ששמעתי ממישהו שפגשתי במסע הזה, יש ללמוד את מה שהכרחי ולא את מה שאני רוצה.
-כל אחד מאתנו מתרגל את מה שכדור הארץ מבקש מאתנו; אני מכיר אדם שטיפס וירד, אלפי פעמים, במשך אלף ימים, את אחד ההרים פה. אם האלה רוצה שתתרגל שוגנדו היא תאמר לך מה לעשות.
- הוא צדק. למחרת זה קרה.


 קצה גבול הכאב

אנו נמצאים על פסגה של הר, לצד עמוד אבן. מלמעלה אני יכול לראות מקדש באמצע היער.
- זה אחד משלושת המקדשים שהעולים לרגל חייבים לבקר – אמרה קטסורה – על פי המסורת, אף אישה לא יכולה להתקדם מעבר לנקודה הזו בזמן תקופת המחזור. פעם משוררת הגיעה עד כאן, ראתה את המקדש, אך בגלל המחזור לא יכלה להמשיך ללכת. היא הבינה שלא יהיו לא הכוחות ללכת ארבעה ימים ללא אוכל, והחליטה לחזור מבלי להגיע למטרה שלה. היא כתבה שיר תודה על ימי ההליכה, התכוננה לדרך חזרה והלכה לישון.
"האלה הופיעה בחלומותיה. היא אמרה לה שהיא יכולה להמשיך, מכיוון שהשירה של הייתה יפה מאוד; כפי שאתה רואה מילים יפות יכולים לשנות אפילו את דעתם של האלים. על עמוד האבן רשום השיר שכתבה".
קטסורה ואני ישבנו במרחק 5 קילומטר שהפרידו ביננו לבין המקדש. לפתע נזכרתי במילים של הביולוג שפגשתי "אם האל רוצה שתתרגל שוגנדו, דרך אומנות צבירת הניסיון, היא תאמר לך מה לעשות."
- אני אחלוץ את נעליי – אמרתי לקטסורה.
האדמה סלעית, וקרה מאוד, אך שוגנדו התמזגות עם הטבע בכל הבחינות, כולל זה של כאב פיזי. גם קטסורה חלצה את נעליה; יצאנו לדרך.

בצעד הראשון שאני לוקח, אבן חדה מנקבת את הרגל שלי ואני מרגיש את החתך העמוק. אני חונק את צעקתי, וממשיך. לאחר עשר דקות אני הולך בחצי המהירות שבא הלכתי שיצאנו, הרגל כואבת יותר ויותר, ולרגע אני חושב כמה רחוק עוד עליי ללכת, ושייתכן שאולי אחטוף זיהום, שהמוציאים לאור שלי מחכים לי בטוקיו, כל הראיונות והפגישות שאורגנו. אך הכאב במהרה מעיף ממני את המחשבות הללו; אני מחליט לעשות עוד צעד, ועוד אחד, ולהמשיך כל עוד ניתן. אני חושב על העולים לרגל שבאו הנה לתרגל שוגנדו, בלי לאכול שבועות רבים, ללא שינה לילות רבים. אך הכאב לא מאפשר לי לחשוב מחשבות עמוקות – הוא פשוט כאב, משתלט על כל המרחב, מפחיד אותי, מכריח אותי לחשוב על הגבול שלי ועל כך שלא אצליח.
בכל זאת, אני לוקח עוד צעד, ועוד אחד. הכאב נראה שפולש עכשיו לנשמה, ומחליש את הרוחניות שבי, מכיוון שאינני מסוגל לעשות את מה שרבים עשו לפני. זה כאב פיזי ורוחני באותו ; אין זה מרגיש כמו נישואים עם אימא אדמה, יותר כמו עונש. אני מבולבל, חסר מיקוד, אינני מחליף מילה אחת עם קטסורה, כל אשר קיים בעולמי הוא כאב הדריכה על האבנים הקטנות והחדות בדרך המובילה בין העצים.
אז קורה דבר מוזר מאוד: הסבל שלי כל כך עצום, שכתוצאה ממערכת הגנה, אני מרגיש שאני מרחף מעל לעצמי, ומתעלם ממה שאני מרגיש. בגבול המרוחק של הכאב ישנה דלת לשלב אחר של התודעה, שבו אין מקום לדבר אחר חוץ ממני והטבע.
עכשיו אני כבר לא מרגיש יותר כאב, אני במצב רדום, כפות הרגליים שלי ממשיכות לצעוד בדרך באופן אוטומטי, ואני מבין שגבול הכאב איננו קצה הגבול שלי; אני יכול להמשיך מעבר לכאב. אני חושב על כל אלו שסובלים מבלי לבקש זאת, ואני מרגיש מגוחך על שאני מלקה עצמי בצורה כזו, אך למדתי לחיות כך – מנסה את רוב הדברים לפני.
כאשר סוף סוף עצרנו, אני אוזר את האומץ להביט בכפות הרגליים, לראות את הפצעים הפתוחים. הכאב, שהיה סמוי עד כה, חוזר שוב במלוא העוצמה; אני מחשיב את הטיול גמור מבחינתי, לא אוכל לשוב ולצעוד ימים רבים. דמיינו את הפתעתי שאני מגלה ביום למחרת שהרגליים החלימו לחלוטין; אימא אדמה יודעת איך לטפל בילדיה. והפצעים הולכים מעבר לגוף הפיזי; פצעים רבים שנפתחו בנשמה שלי, גורשו על ידי הכאב שהרגשתי בצעידה על הדרך לקומאנו, בדרך למקדש ששכחתי את שמו. יש כאב מסוים שניתן לשכוח ממנו רק כאשר אנחנו מצליחים להתעלות מעבר לכאב שלנו.


הנזיר וההודעה

אנחנו בחלק פרטי במקדש בודהיסטי. אנו שומעים נזיר שר, מתפלל מנגן בכלי הקשה. אני נזכר בפעמים נוספות שתרגלתי שוגנדו במהלך הימים האחרונים: הולך ללא מעיל בטמפרטורה מתחת לאפס, נשאר ער לילה שלם, לוחץ את המצח בחוזקה על גזע העץ, עד שהכאב מצליח להרדים את עצמו.
במהלך כל המסע, אנשים אמרו שהנזיר שעומד מולי ומשנן תפילות הוא מומחה השוגנדו הגדול בכל האזור. אני מנסה להתרכז אך מחכה בשקיקה שיסתיים הטקס. משם אנחנו הולכים לבניין אחר, ממנו אני רואה מפל הזורם ממעלה ההר – 134 מטר המפל הגבוהה ביותר בכל יפן.  להפתעתי (ולהפתעת כל הנוכחים בחדר), הנזיר מחזיק שלושה ספרים שכתבתי, ומבקש ממני לחתום עליהם. אני מנצל את ההזדמנות ומבקש ממנו להקליט את שיחתנו. הנזיר שלא מפסיק לחייך מסכים.
- האם היו אלה התלאות שבדרך לקומאנו שיצרו את השוגנדו?
- היה זה חשוב להבין את הטבע שהכריח את האדם לשלוט בכאב וללכת מעבר לגבולות שלו. לפני אלף ושלוש מאות שנה, נזיר שהיה לו קושי להתרכז גילה שהתעייפות והתגברות על המכשול הפיזי עוזר לעשות מדיטציה. מכיוון שהפך לאדם מואר, אנשים החליטו ללכת בדרך שלו.
- האם שוגנדו הוא תרגיל בודהיסטי?
- לא. זו סדרה של תרגילים של יכולת ההתנגדות הפיזית, שעוזרים לנשמה ללכת יחד עם הגוף.
- אם ניתן לסכם את השוגנדו והדרך לקונאמו, מה היה המשפט הזה?
- אלו שעושים תרגול פיזי, מרוויחים חוויה רוחנית, בתנאי שהם מכוונים במחשבתם באל בזמן שהם דורשים את הדרישות הגבוהות ביותר מהגוף שלהם.
- עד לאיזו נקודה חשוב הכאב הפיזי?
- יש לו גבול. ברגע שנחצה הסף, הרוח מתחזקת. התשוקות של היום יום מאבדות את המשמעות שלהן, והאדם מזדקק. הסבל מגיע מרצון ולא מכאב.
הנזיר מחייך, שואל אם אני רוצה לראות את המפל מקרוב – ואני מבין שהשיחה שלנו הסתיימה. לפני שהוא עוזה הוא פונה אליי:
- אל תשכח: חפש למצח בכל הקרבות שלך, כולל אלו שאתה נלחם נגד עצמך. אל תפחד מצלקות. אל תפחד מהניצחון.

ביום למחרת, כשאני מתכונן ליציאה, קטסורה – הצעירה בת ה-29 מופיעה בשדה התעופה ומגישה לי כתב יד קטן  הכתוב ביפנית, וכשאני מביט בה אני רואה על פרצופה את החיוך של אישה צעירה שבחרה להיות מדריכה בדרך שאיש לא מכיר, שלמדה לשלוט בכאב שלא רבים חשים, ומבינה שהדרך נכבשת בהליכה, וללא מחשבה על כך.


התכונות

ללוחם האור תכונות של אבן.
כאשר הוא על מישור – כאשר הרמוניה שוררת מסביב – הוא נשאר יציב. אנשים יכולים לבנות בתים סביב מה שהוא יצר, מכיוון שהסופה לא תהיה הרסנית. אך כאשר, הוא מוצב על אדמה שאיננה ישרה – והדברים סביבו אינם מראים סימנים של כבוד או איזון לעבודתו – הוא חושף את כוחו, מסתובב לעבר האויב שמאיים על השלום. בזמנים כאלו, הלוחם הרסני, ואיש לא יכול לרסן אותו.

לוחם האור חושב על שלום ומלחמה באותו הזמן, ויודע איך לפעול בהתאם לנסיבות. 

  


נאסרודין והביצה

בוקר אחד, נאסרודין – המיסטיקן הסופי הגדול שתמיד העמיד פני משוגע – עטף ביצה בבד, הלך לכיכר המרכזית של העיר, וקרא לאנשים שהיו שם.
- היום תהיה תחרות חשובה! – אמר – מי שיגלה מה עטוף בבד, יזכה בביצה שעטופה בו!
- האנשים החליפו מבטים, מסוקרנים ענו:
- איך נוכל לדעת? איש איננו מסוגל לעשות קסמים!
נאסרודין התעקש:
- זה שעטוף בבד צהוב במרכז כמו חלמון, מוקף בנוזל כמו הלבן של הביצה, וזה הנוזל נמצא בתוך קליפה הנשברת בקלות רבה. זהו סמל של פוריות, ומזכיר לנו ציפורים העפות לקן. מי יכול לומר לי מה מוסתר כאן?
כל האנשים חשבו שנאסרודין מחזיק ביצה, אך התשובה הייתה כה צפויה, איש לא רצה להביך את עצמו מול כל היתר.
מה אם לא הייתה זו ביצה, אלא משהו חשוב יותר, תוצר הדמיון הפורה של הסופי המיסטי? מרכז צהוב יכול לרמז על השמש, הנוזל שמקיף אותו, אולי מדובר בהמצאה אלכימאית. לא, המשוגע לבטח מנסה להפוך אותנו לטיפשים.
נאסרודין שאל פעמיים נוספות, ואיש לא העז לומר משהו מטופש.
אז הוא הסיר את המעטה והראה לכולם את הביצה.
- כולכם ידעתם את התשובה – הוא אמר – ואיש לא העז לומר אותם במילים.
"כך הם החיים של אלו שאין להם האומץ להעז ולהסתכן: פתרונות מסופקים בנדיבות על ידי האל, אך אנשים תמיד מחשפים הסברים מסובכים, ובסופו של דבר לא עושים כלום."


העולם על פי המכשפים המקסיקנים


רוב המסורות הרוחניות שהיו קיימות באמריקה לפני הגעתו של קולומבוס הצליחו – בדרך נס! – לשמור על השורשים שלהן. במילים אחרות, הן היו חזקות יותר מהתרבויות שהיו כאן, ושנכנעו לכובשים.
בניהם היו השמאניזם המקסיקנים, שעד היום עוסקים בה על ידי שבטים מקומיים רבים, והיא אחת הנלמדות ביותר; אנתרופולוגים שונים ביצעו למדו ברצינות את האופן שבו המכשפים הבינו את נוכחות האל ואת החיפוש הרוחני. הנה כמה היבטים על הבנה זו את היקום שנשאבו ממקורות שונים:
1. העדר סיפור אישי: כדי שהטקסים הקסומים יעברו מדור לדור, הקוסם (שמאן) חייב לשכוח כל מה שלמד לפני טקס הקבלה שלו לקסם. על פי המסורת, גבר או אישה הקשורים לעברם, יאפשרו להורים שלהם או לתרבות ממנה באו לשלוט באופן החשיבה שלו. זו הסיבה שכל מי שמתקבל מקבל שם חדש ומחפש לשחרר את עצמו מזיכרונותיו, הטובים והרעים.
2. הליך השכחה: במטרה לשכוח את סיפור חייו, המכשף משקיע חודשים בזיכרונות סיום של קורות חייו. מסורות מסוימות דורשות ממנו לדבר בקול שמשך שעות לכוס מלאה במים, ולדקלם כל מה שקרה לו בכל פגישה;
כך החוויה מוסרת מהזיכרון ונכנסת למים – שנזרקים לנהר. בדרך זו הראש נותר "ריק", וניתן להתחיל למלא אותו בדברים חדשים.
3. שקט פנימי: כאשר הוא השתחרר מהמחשבות הישנות שלו, המכשף מתרכז בדממה הפנימית שלו, ומחכה שהרוחות יתחילו לספר לו את הסיפור האמתי של היקום.
4. הרשת: כשהוא מתחיל להבין את היקום החדש שלו, הוא נכנס לסוג של טראנס, ו"רואה" שהכול סביבנו למעשה רשת ענקית של סיבים זוהרים, הכול מקושר – במילים אחריות, מדובר בחפץ ייחודי, וחלק מאותה האנרגיה. לפעמים, הסיבים הזוהרים מעובים בצורת ביצה, זה מצביע על נשמה אנושית. (קרלוס קסטנדה מסביר זאת בצורה טובה בספר מציאות נפרדת).
5. המפגש עם הכוח: בבחינת "ביצת החיים" של עצמו, המכשף מבחין בנקודה, שמחוברת לסיבים הזוהרים ומסוגלת להוליך את אנרגית הכוח. הקוסם שיכול להשתמש באנרגיה זו איננו יכול לשנות אותה כרצונו – הוא חייב ללמוד איך להוביל אותה בעדינות להתמחות שלו. להגיע לנקודה זו של חיבור הוא המהלך הכי קשה בהתמחות, זה דורש דממה מדיטציה והתמדה.
6. האנרגיה השלילית: חלק מסיבי האור הללו מכילים נוזלים הרסניים שמופקים על ידי מכשפים אחרים – כאלה שמחשפים שליטה על נשמות של אחרים על פני ידע.
7. "ההפרעה" – תמיד ישנו אירוע בחיים שלנו שאחראי על העובדה שהפסקנו להתקדם. טראומה, תבוסה כואבת, אכזבה גדולה, כל אלה מובילים אותנו לגישה תבוסתנית, ואנו מסרבים להמשיך. השמאן במהלך הליך השכחה של סיפורו האישי, חייב קודם כל לשחרר את עצמו "מנקודת ההפרעה".
על פי המכשפים המקסיקנים (ובאופן מעניין, גם על פי חלק מהתורה הבודהיסטית), המוות נכנס דרך אזור הטבור. ברגע הזה, "ביצת האור" מתפוררת והסיבים שהיו מתמזגים עם האנרגיה של היקום, עד שהם נערכים מחדש בצורה חדשה.    


שינוי גישה


בחור צעיר הלך לראש המנזר של מנזר סקטה, בהמתנה להתחיל את המסלול הרוחני.
- במשך שנה שלמה, תן מטבע לכל מי שמתגרה בך. – אמר ראש המנזר.
במשך שנה הבחור הצעיר נתן מטבע בכל פעם שמישהו התגרה בו. בסוף השנה הוא חזר לראש המנזר לברר מה המטלה הבאה.
- לך לעיר ותביא לי אוכל.
ברגע שהבחור עזב, ראש המנזר התחפש לקבצן והלך לשערי העיר בדרך קיצור.
הבחור הצעיר התקרב, הוא התחיל להעליב אותו.
- כמה נפלא! - אמר הבחור הצעיר לקבצן – במשך שנה הייתי צריך לשלם לכל מי שהתגרה בי, ועכשיו אינני צריך לשלם על זה יותר.
כששמע זאת, ראש המנזר הסיר את התחפושת.

- מי שלא מפריע לו מה אנשים אחרים אומרים, הוא אדם בדרך לחכמה. אתה כבר לא לוקח העלבות ברצינות, לכן אתה מוכן לשלב הבא.


מעמיד פני שוטה שלא אכפת לו

מולה נסרודין (דמות מרכזית כמעט בכל המעשיות של המסורת הסופית( כבר הפך לסוג של אטרקציה בכיכר העיר. בכל פעם שהלך לשם לקבץ נדבות, אנשים הציעו לו מטבע גדול ומטבע קטן: נסרודין תמיד בחר במטבע הקטן.
אדם נדיב אחד שנמאס לו לראות את כולם עושים ממנו צחוק, הסביר לו:
"כאשר אנשים מציעים לך שתי מטבעות, בחר את הגדול. כך יהיה לך יותר כסף, ואנשים לא יחשבו שאתה שוטה".

"אתה בטח צודק", ענה לו נסרודין. "אך אם אבחר במטבע הגדול, אנשים יפסיקו להציע לי כסף, מכיוון שלא יחשבו שאני טיפש גדול מהם. ואז לא יהיה מספיק כסף לאכול. אין שום דבר רע בלהעמיד פני שוטה, אם אתה עושה זאת בתבונה".


כולנו אחראים

קבוצת אנשים הגיעה לרחוב; חמושים היטב הובילו אדם מורשע לגרדום. "היא הזה רע מאוד", אמר תלמדי לנסרודין, "פעם נתתי לו מטבע כסף במורה לעזור לו להתחיל חיים חדשים, והוא לא עשה שום דבר".

"ייתכן והוא איש רע, אך ייתכן והוא עכשיו בדרך לגרדום בגללך," טען המאסטר. "ייתכן והשתמש בצדקה במטרה לקנות פגיון, שבאמצעותו בצע את הפשע – מכיוון שבמקום לעזור לו באהבה ודאגה, בחרת לתת לו מטבע במטרה לשחרר אותך מההתחייבות שלך".


כל דבר במקומו

כל תלמידיו של נסרודין התקבצו למשתה. הם אכלו ושתו במשך כמה שעות, ודיברו על המקור של הכוכבים. הלילה נמשך וכולם התכוננו ללכת הביתה.
נשארה צלחת ממתקים על השולחן: נסרודין גרם לכל תלמידיו לאכול אותם.
"המאסטר בוחן אותנו," אמר "הוא רוצה לראות אם אנחנו יכולים לשלוט בתשוקות שלנו".

"אתה טועה," אמר נסרודין. "הדרך הטובה ביותר לשלוט בתשוקה היא לרצות אותה. אני מעדיף שהסוכריות יהיו בבטן שלכם - המקום הראוי להן – מאשר בראשכם, שאותו עליכם למלא בדברים אציליים יותר.


הארעי והקבוע

 

כל הדרכים בעולם מובילות לליבו של הלוחם; הוא צולל ללא היסוס לנהר התשוקה, שזורם ללא הפסק דרך חייו.
הלוחם יודע שהוא חופשי לבחור את תשוקותיו; החלטותיו נלקחות באומץ, ניתוק ולפעמים עם מעט שיגעון.
קבל את תשוקותיך והתענג עליהם מיד. דע שאין להתכחש מהתלהבות הניצחון; הם חלק מהחיים, ומרצים את כל מי שלוקח בהם חלק. אך אל תתעלם מהסבל ומהקשרים היציבים שהם יוצרים על ידי הזמן.

לוחם יודע להבדיל בין הארעי והקבוע.


סוג של אסטרטגיה


סיני חכם אחד מספר על אסטרטגיית לוחם האור:
"גרום לאויב שלך להאמין שהוא לא ירוויח יותר מדי, אם יחליט לתקוף אותך; כך תפחית את ההתלהבות שלו.
"אל תתבייש לסגת זמנית משדה הקרב, אם אתה שם לב שהיריב חזק יותר; תוצאת המלחמה חשובה יותר משתוצאת קרב בודד.
"גם אל לך להתבייש, אם אתה חזק מספיק, להעמיד פני חלש; זה יגרום לאויב לנהוג בחוסר זהירות ולתקוף מוקדם מדי.

"במהלך מלחמה, היכולת להפתיע את היריב היא המפתח לניצחון". 


מתי לקחת סיכונים


לוחם האור, לפני שנכנס לקרב חשוב, שואל את עצמו:
"עד לאיזו נקודה פתחתי את היכולות שלי?"
הוא יודע שהקרבות שלחם בעבר תמיד סיפקו לו שיעורי למידה. אך רבים משיעורים אלו גרמו לו גם לסבול יותר מהנחוץ.
אך המצנח לא חוזר על אותה טעות פעמיים.
לוחם איננו יכול לסרב לקרב; אך הוא גם יודע שאסור לו לוותר על תחושות חשובות, בתמורה לרווחים שאינם שווים את אהבתו.
זה הסיבה שהלוחם תמיד מסכן את ליבו עבור משהו בעל ערך עבורו.


להשתייך לעולם

לוחמי האור שומרים על הניצוץ בעיניהם. הם בעולם, חלק מחייהם של אחרים, ומתחילים את מסעם ללא תיק או סנדלים. הם מפחדים לעיתים נדירות. הם לא תמיד פועלים נכון.
לוחמי האור סובלים מדברים חסרי ערך, פועלים בקלילות, ולפעמים חושבים שאינם מסוגלים לצמוח.
הם אינם שווים מספיק לברכה או לנס.
לוחמי האור אינם בטוחים תמיד מה הם אמורים לעשות כאן. לעיתים קרובות נשארים ערים כל הלילה, במחשבה שלחייהם אין משמעות.
זו הסיבה שהם לוחמי האור. בגלל שהם טועים. בגלל שהם שואלים. בגלל שהם מחפשים סיבה – ולבטח הם ימצאו אותה.


הטוב ביותר והגרוע ביותר

משורר אומר: "לוחם האור בוחר את אויביו."
הלוחם יודע למה הוא מסוגל. הוא לא צריך ללכת לספר לאחרים על מעלותיו.
אף על פי כן, כמו במערב הישן – מישהו תמיד יגיע שירצה להוכיח שהוא יותר טוב.
הלוחם יודע שאין כזה דבר יותר טוב או גרוע יותר: לכל אחת מתנות הכרחיות למסעו האישי.
אך ישנם אנשים שמתעקשים. הם מתגרים, מעליבים, עושים הכול כדי לעצבן אותו.
אז ליבו של לוחם האור אומר: "אל תקבל את העלבון, הם לא ישפרו את היכולות שלך, אתה תתעייף שלא לצורך".

לוחם האור לא מבזבז את זמנו בהאזנה להתגרויות; יש לו ייעוד למלא.


להשתמש בשיגעון של עצמך


לוחם האור לומד בקפידה את העמדות שהוא רוצה לכבוש.
ללא קשר לעוצמה של המטרה שלו, תמיד יש דרך להתגבר על המכשול. הוא בודק אפשרויות שונות, מחדד את חרבו, ומחפש למלא את ליבו עם ההתמדה הנדרשת להתייצב מול האתגר.
אך, כשהוא מתקדם, הלוחם מבין שישנם קשיים שלא צפה בשלב התכנון.
אם הוא מחכה לרגע המתאים, הוא לעולם לא יצא מעמדה שלו;

הוא מבין שמעט שיגעון נדרש לצעד הבא. מכיוון שבאהבה ובמלחמה לא ניתן לחזות את הכול.


לנוע קדימה

לא תמיד יש ללוחם האור אמונה. ישנם זמנים שאיננו מאמין בדבר.
והוא שואל אל ליבו: "האם כל המאמץ יהיה שווה את זה?"
אך הלב נותר שקט. ועל הלוחם להחליט בעצמו.
אז הוא מחפש דוגמאות. והוא נזכר שישו נתקל בדבר דומה – במטרה לחיות במצב אנושי בשלמותו.
"כך את הגביע הזה ממני," אומר ישו. גם הוא התייאש ואבד את האומץ, אך הוא לא עצר.
לוחם האור נשאר ללא אמונה.

אך הוא ממשיך קדימה ללא קשר, ואמונתו חוזרת.


יצחק מת


רב אחד היה אהוב על הקהילה; כולם הוקסמו מדבריו.
חוץ מיצחק, שלא פספס הזדמנות לסתור את פרשנות הרב ולהצביע על פגמים בלימודיו.
האחרים התעצבנו מיצחק, אך לא יכלו לעשות דבר.
יום אחד, יצחק מת. במהלך ההלוויה, הקהילה הבחינה שהרב עצוב מאוד.
- למה אתה כל כך עצוב? – מישהו שאל. – הוא תמיד ביקר את כל מה שאמרת.

-אינני עצוב שהחבר שלי בגן עדן – ענה הרב – אני עצוב על עצמי. בזמן שכולם העריצו אותי, הוא אתגר אותי, והייתי חייב להשתפר. עכשיו שהוא הלך, אני מפחד שאפסיק לצמוח.


לסלוח באותו האופן

מוכר לנות אחד נהג להעליב את רבי נחום מצ'רנוביל. יום אחד, העסק של מוכר החנות החל להידרדר.
"זה בטח בגלל הרבי, במבקש מהאל נקמה," חשב.
הוא הלך לרבי נחום לבקש את סליחתו.
- אני סולח לך באותו האופן שביקשת סליחה – ענה הרב.
אך העסק של המוכר המשיך להידרדר. תלמידיו ההמומים של הרב שאלו אותו מה קרה.

- סלחתי לו, אך הוא המשיך לשנוא אותי במעמקי ליבו – אמר הרבי – לכן, השנאה זיהמה כל דבר שעשה, ועונשו של האל נעשה חמור יותר ויותר.


על עצים ועיירות

  במדבר מוג'אבה, אפשר להיתקל בעיירות הרפאים הידועות לשמצה: הם נמצאות בדרך כלל ליד מכרות זהב נטושים, הם ננטשו רק אחרי שלא נותרה פיסת זהב במכרות. הן סיימו את תפקידן. 
כשאנו הולכים ביער אנחנו רואים לפעמים עצים – שברגע שמסיימים את תפקידם – נופלים לקרקע. אך בניגוד לעיירות הרפאים, הם פתחו רווח לאור לחדור, הם מדשנים את האדמה, והגזעים מתכסים בצמחיה חדשה.

גילנו המאוחר תלוי בחיים שחיינו. אנחנו יכולים לסיים כמו עיירת רפאים. או כמו עץ נדיב, שממשיך להיות חשוב, גם אחרי שנפל לאדמה.


משמעות האמת

בשם האמת, המין האנושי ביצע את הפשעים הנוראיים ביותר שלו. גברים ונשים נשרפו. תרבויות שלמות הוחרבו. אלו שבחרו בגישה שונה נדחפו לשוליים. אחד מהם נצלב, בשם האמת. אך – לפני שמת – הוא השאיר הגדרה אדירה לאמת.
היא איננה הדבר שמעניק לנו ודאויות.
היא איננה הדבר שמעניק לנו עומק.
היא איננה הדבר שהופך אותנו לטובים יותר מאחרים. 
היא איננה הדבר שמשמר אותנו במכלאות הדעות הקדומות.

האמת היא הדבר שמעניק לנו חופש. "דע את האמת, והאמת תעשה אותך חופשי", אמר ישו.


על הקצב והדרך

-היה משהו חסר בהרצאה שלך על הדרך לסאנטיאגו – אמרה לי אחת המשתתפות במסע ברגע שיצאנו מהבית שבו הרצתי במדריד.
היו חסרים דברים רבים, מכיוון שהכוונה שלי הייתה לשתף מעט מהחוויות שלי. אך הזמנתי אותה לקפה, מסוקרן לגלות מה לדעתה היה כל כך חשוב שלא אמרתי בהרצאה.

ובגואנה – זה היה שמה – אמרה לי:
שמתי לב שרוב העולים למסע, אם זה בדרך לסאנטיאגו או במסע לחיים, תמיד מנסים לעקוב אחר הקצב של אחרים.
"בתחילת הדרך, ניסיתי להישאר עם הקבוצה. זה היה מעייף ודרש מהגוף שלי יותר ממה שיכולתי לתת, הייתי מתוחה תמיד, והתחילו לי בעיות בגיד ברגל שמאל. במהלך היומיים שלא יכולתי ללכת, הבנתי שאסיים את המסע רק אם אקשיב לקצב שלי.

"זה לקח לי יותר זמן מלאחרים, ונאלצתי ללכת לבד מרחקים ארוכים, אך רק בזכות הקשבה וקבלת הקצב שלי הצלחתי לסיים את המסע. מאז אני מיישמת את זה בכל תחום בחיי: לכבד את הקצב שלי".


הכול הופך לאבק

לחגים בוונלסיה, ספרד יש טקס מעניין שמקורו בקהילה עתיקה של נגרים.
במהלך השנה, נגרים ואמנים בונים פסלים ענקיים מעץ. בשבוע של החג, הם לוקחים פסל זה לכיכר הראשית. אנשים עוברים, מגיבים, מתפלאים ומתרגשים ממראה היצירתיות. אז, ביום הקדוש ג'וזף – הם שורפים את כל יצירות האומנות הללו  בשריפה ענקית, למעט יצירה אחת.
- מדוע כל העבודה הזו לחינם? – שאלה אישה אנגלית לידי בשעה שהלהבות הדליקו את השמיים.

- גם את תגיעי לסופך יום אחד – ענתה אישה ספרדית. את יכולה לדמיין מלאך שואל את אלוהים ביום מותך: "למה כל העבודה הזו לחינם?".


מתחננים לנדבה

חלק מאימוניו של נזיר בודהיבט זן כולל מנהג המכונה 'טאקוהאצו' – מסע קיבוץ נדבות. כמו גם הגשת עזרה למנזרים שמתכלכלים ללא תרומות ומלמדים את התלמיד להיות צנוע, למנהג הזה יש משמעות נוספת: לטהר את העיר בה הוא שוכן.
זה קורה בגלל – על פי הפילוסופיה של זן – הנותן, המקבץ והתרומה עצמה הם חלק משרשרת חשובה של איזון כוחות.

המקבץ עושה זאת בגלל צורך; גם הנותן עושה זאת עבור צורך. הצדקה משמשת כגשר בין שני צרכים, והאווירה בעיר משתפרת, כיוון שכולם יכלו לבצע פעולה שנדרשה להתבצע.


פעולה מהדחף

האב זקה, מכנסיית התחייה בקופה גאנה, מספר שהיה פעם באוטובוס, שלפתע שמע קול שמבשר לו שעליו לעמוד ולהטיף את דבריו של ישו.
זקה החל לדבר לקול: " אניא אראה משוגע, אין זה מקום לדרשה", אמר לקול. אך משהו בתוכו התעקש שעליו לדבר: "אני ביישן אל תבקש זאת ממני".
הדחף הפנימי התעקש.
אז נזכר בשבועתו – לתת את עצמו לרצונו של ישו. הוא נעמד – מבויש מאוד – והחל לדבר על הבשורה. כולם הקשיבו בדממה. הוא הביט בכל אחד מהנוסעים, ורק אחד או שניים הסיטו מבט. הוא אמר את כל מה שהרגיש, בסיום דרשתו, התיישב שוב.

עד היום איננו יודע איזו מטרה שרת באותו היום. אך הוא בטוח שהוא שרת בהצלחה.


עליי לחיות את חסדיי

אני חייב לחיות את כל החסדים שהאל העניק לי היום. לא ניתן לשמור על חסד. אין בנק שאפשר להשקיע בו חסדים, לשמור אותם ולהשתמש בהם בעתיד לפי רצון. אם לא אשתמש בהם אפסיד אותם.

האל יודע שאנחנו אמנים של החיים. יום אחד מביא לנו אזמל לפסל, יום אחר מברשת וקנבס, או נוצה לכתוב בה. אך לעולם לא נצליח אם נשתמש באזמל על קנבס או בנוצה על אבן לפסל. לכל יום הניסים שלו. עליי לקבל את הברכות של היום, ליצור את אשר שלי; אם אעשה זאת באובייקטיביות וללא אשמה, מחר אקבל יותר.


סן פרנסיסקו, ארצות הברית

אנחנו הולך בפארק עם העורך האמריקאי שלי, ג'ון לונדון, ואשתו שרון. אנו רואים את סן פרנסיסקו מרחוק, מתעוררת עם השמש. שרון, שכתבה ספר על מנזר בנידיקטין, מספרת לנו שתפילת אחר הצהריים, שנקראת תפילת ערב, הינה שירה של אמונה בוודאות שהלילה יעבור.
- התפילה מצביעה על הצורך שיש לנו להיות ליד אחרים בשעות הליל – היא אומרת. – אך החברה שכחה את החשיבות בקרבה הזו, ומעמידה פנים לתגמל את היכולת של האנשים לעמוד לבד מול האתגרים. אנחנו כבר לא מתפללים יחדיו; אנו מחביאים את הבדידות כאילו אנחנו מפחדים להודות שהיא קיימת. היא עוצרת לרגע וממשיכה:

-גם אני הייתי כך פעם. עד שיום אחד איבדתי הפחד להיות תלויה בשכן שלי, כי גיליתי שגם הוא זקוק לי.


לימוגס, צרפת

תלמיד בכת שאני מכיר, מנסה להרשים את המאסטר שלו, הוא קרא כמה ספרים על קסם והחליט לקנות את החומרים המצוינים שם.
במאמץ רב, הצליח למצוא סוג מסוים של קטורת, מספר קמעות, ותבנית עץ עליו מוטבעים מספר מילים בסדר מסוים. כשראה זאת המאסטר אמר:

- האם אתה חושב שעל ידי כך שתשים כמה חוטים של מחשב על הצוואר תצליח לרכוש את הידע של המכונה? אם תרכוש כמה בגדים מתוחכמים תצליח לרכוש מעט מהתחכום של המייצרים של אותם בגדים? למד להשתמש בחפצים כבני ברית לא כמדריכים.


קאוואגוצ'יקו, יפן

פגשתי את הציירת מיי טאמאקי בסמינר של אנרגיה נשית.
שאלתי אותה על הדת שלה.
- אין לי דת יותר – ענתה. כשראתה את תמיהתי הסבירה:
- גדלתי כבודהיסטית. הנזירים לימדו אותי שהדרך הרוחנית היא של ויתור קבוע: עלינו להתגבר על הקנאה, השנאה, כל חרדות האמונה, ועל הרצונות שלנו.
"הצלחתי להשתחרר מכל זה, עד שיום אחד הלב שלי נהיה ריק: החטאים עזבו, ולקחו את האופי האנושי שלי יחד אתם.

"בהתחלה הייתי מרוצה, אך נוכחתי לגלות שאינני שותפה לאושר ולתשוקה של אלו מסביבי. או אז נטשתי את הדת: היום יש בי מאבקים פנימיים, רגעים של כעס וייאוש, אך אני יודעת שאני שוב קרובה לבני האדם – וכתוצאה מכך קרובה לאל".


לורדוס, צרפת

 כשהייתי בדרך לרומא, באחד מארבע הדרכים הקדושות של מסורת הקסם, הבנתי – אחרי כמעט עשרים יום שהייתי לבד לחלוטין – שמצבי הרבה יותר גרוע ממה שהיה כשיצאתי. עם הבדידות התחלתי להרגיש תחושות מרירות.
חיפשתי את המדריכה שלי וסיפרתי לה על כך. אמרתי שחשבתי שכתוצאה מהעלייה לרגל אתקרב יותר לאל: אך אחרי שלושה שבועות אני מרגיש הרבה יותר גרוע.

- מצבך יותר טוב, אל תדאג – היא אמרה. – למעשה כשאנחנו מדליקים את האור הפנימי שבנו, הדבר הראשון שנראה זה אבק נקודות החולשה שלנו. הם שם היו כל הזמן, רק שאיננו רואים זאת בחשכה. עכשיו יהיה לך קל יותר לנקות את נשמתך.


הסוס האבוד

לפני שנים רבות, בכפר סיני עני, חי איכר עם בנו. כל רכושו, פרט לאדמה וכובע קש, היה סוס שירש מאביו. יום אחד, הסוס ברח, משאיר את האיכר ללא אמצעים לחרוש את האדמה. השכנים שלו – שכיבדו אותו מאוד בגלל הכנות שלו – באו לנחמו. הוא הודה להם על הביקור אך שאל:
- איך אתם יודעים שמה שקרה לי היה תוצאה של חוסר מזל בחיי?
אחד האנשים מלמל לחברו: " הוא לא מסוגל לקבל את מה שקרה; תן לו לחשוב מה שרוצה כל עוד איננו עצוב ממה שקרה."
השכנים הלכו הסכימו בינם לבין עצמם עם הרעיון הזה.
כעבור שבוע, הסוס חזר לאורווה, אך לא לבד.
הוא הביא עמו סוסה משובחת שתארח לו חברה. כששמעו זאת השכנים חזרו לברכו, עכשיו שהבינו את מה שהאיכר אמר להם.
- קודם היה לך רק סוס אחד, ועכשיו שניים ברכות – אמרו לו.
-המון תודה על הביקור והדאגה – ענה האיכר. – איך אתם יודעים שמה שקרה היה ברכה בחיי? 
מודאגים, וחושבים שהאיכר השתגע עזבו את המקום בדרך שאלו ביניהם: "האם הוא באמת לא מבין שהאל שלח לו מתנה?"
כעבור חודש הבן החליט לנסות לאלף את הסוסה החדשה. אך החיה התנגדה וכתוצאה מהניסיון הבן נפל ושבר את רגלו. השכנים ששמעו זאת באו לנחמו והביאו מתנות. ראש העיר הציע תנחומים לאיכר באומרו שזה סיפור עצוב.
האיכר הודה לו על הביקור והדאגה אך שאל:
- איך אתה יכול לומר שמודבר בחוסר מזל בחיי?
כולם היו המומים למשמע השאלה של האיכר, שכן כולם ידעו שמדובר בטרגדיה.
בעוזבם את בית האיכר חלק אמרו לאחרים: " הוא באמת השתגע; בנו היחיד עלול לצלוע כל החיים, והוא עדיין בספק אם מה שקרה היה חוסר מזל או לא."
עברו כמה חודשים, יפן הכריזה מלחמה על סין. שליחי הקיסר תרו את הממלכה במטרה למצוא צעירים בריאים שיישלחו לחזית הקרב. בהגיעם לכפר הם גייסו את כל הבנים למעט בנו של האיכר שרגלו נשברה.

אף אחד מהם לא חזר חי משדה הקרב. הבן התאושש, לסוסים נולדו סייחים שנמכרו במחיר טוב. האיכר החל לבקר את השכנים לנחם ולעזור להם. כאשר מישהו מהם התלונן שאל האיכר: " איך אתה יודע שמדובר בחוסר מזל?" אם מישהו הרגיש שמח יתר על המידה, שאל אותו האיכר: " איך אתה יודע שמדובר בברכה?" והאנשים בכפר הבינו שמעבר למה שנראה, לחיים משמעות אחרת.


שתי הלוחות

לוחם האור משתף את עולמו עם האנשים שהוא אוהב. הוא מנסה לעודד אותם לעשות את מה שהם אוהבים, להעניק להם אומץ.
בזמנים כאלה נראה שהיריב אוחז בשני לוחות. על האחד רשום: "חשוב יותר על עצמך. שמור את הברכות שלך לעצמך, אחרת תאבד הכול".
על הלוח השני רשום: "מי אתה שתעזור לאחרים? אינך יכול לראות אפילו את החסרונות שלך?"
לוחם האור מכיר בחסרונותיו. אך הוא יודע גם שאיננו יכול לצמוח לבד, ואיננו יכול להרחיק עצמו ממכריו. אז הוא זורק את שני הלוחות על הקרקע, למרות שהוא מאמין שיש בהם מן האמת עמוק בפנים. הלוחות הופכים לאבק והוא ממשיך לעזור לאלו הקרובים לו. 


על הדרך

החכם לאו טסו מספר על מסעו של לוחם האור: "הדרך כוללת כבוד ותשומת לב לכל מה שקטן ועדין. דע תמיד את הרגע המתאים לבצע את הפעולה הנדרשת.
"אפילו אם ירית בחץ וקשת פעמים רבות, המשך לתת תשומת לב לאופן שאתה מניח את החץ על הקשת, ואיך אתה דורך את הקשת.
"כאשר המתחיל מודע לאמצעים הדרושים, הוא הופך מבין יותר מהחכם שדעתו מוסטת.
"לצבור אהבה משמעו מזל, לצבור שנאה משמעו אסון. מי שלא מזהה את הדלת של הבעיות יום אחד ישאיר אותה פתוחה, נותן לטרגדיה להיכנס.
"המאבק אין לו קשר לקרב".


מתח אמיתי

"כשהשקת שלי מתוחה" אומר הריג'ן למסטר זן שלו, "מגיע רגע ובו אני חש שאם לא ארה מיד אאבד את כוחי."
"כל עוד אתה מנסה לעורר את הרגע לירות את החץ, לא תלמד לעולם את האומנות של החץ וקשת," אומר המאסטר. "על היד שמותחת את הקשת להיות פתוחה כמו זו של ילד. מה שמעכב לפעמים את יכולת הדיוק של הירייה הוא רצונו האקטיבי מדי של הקשת."
לוחם האור חושב לפעמים: " מה שאינני עושה, לא יעשה".

אין זה תמיד המקרה: עליו לפעול, אבל עליו גם לאפשר ליקום לפעול בזמן הנכון".


לשמור על הריכוז

עובר לוחם האור, שום דבר איננו מוחלט. הכול מוחשי, והכול נוגע לו. אין הוא יושב בניחות באוהלו, משקיף על קורות העולם. לוחם האור מקבל כל אתגר כהזדמנות לשינוי עצמי. חלק מחבריו מבזבזים את החיים בתלונות על חוסר הבחירה, או מגיבים על החלטות שאינן נוגעות להם. לוחם האור לעומתם, הופך מחשבה לפעולה.

לעיתים הוא טועה במטרתו, ומשלם – מבלי להתלונן – את המחיר של טעויותיו. בפעמים אחרות, הוא מאבד את הדרך, ומאבד זמן רב בחזרה לנקודה המקורית. אך הוא לעולם לא מאבד את הריכוז במטרה.


טיבט וגלגול נשמות

כשאר נשאל על ידי העיתונאי מיק בראון, האם הוא גלגול הנשמה של הדאלי למה, ענה הנוכחי:
- זה נושא מאוד מסובך. ישנם אנשים שעוברים גלגול נשמות, אחרים הם רק סמלים של הישות שחדלה להתגלם. דרך חיי הקודמים נאי מאמין שיש לי קשרים חזקים עם האנשים שלי, וכל עבודתי הרוחנית מגלמת את עצמה באופן שאוכל להחזיר את החופש למדינה שלי.
במילים אחרות: הדאלי למה לא עונה כן או לא. אך על פי הלימודים הבודהיסטים, המודעות העדינה שלנו – שקיימת בכל המין האנושי, ואיננה פעילה בדרך כלל – ממשיכה לחיות אחרי המוות. כל הפעולות, המחוות והכוונות של החיים שהסתיימו, מאוחסנות במודעות העדינה הזו; וכל זה, אחרי שנשאר בחלל ריק זמן מה, מוצאת את התבטאותה הפיזית שוב, בגוף חדש.
העם הטיבטי מאחסן במודעות העדינה הזו (וריאציה של מה שאנו מכנים כנשמה) מחזור של התנהגות שיעזור בחיים הבאים. ככל שיותר חוזרים על המשימה, האפקט שתשאיר יהיה גדול יותר – לכן, הטקסים הדתיים נעשים באופן יומי.
מיק בראון אומר שהתרבות שלנו איננה יכולה לקבל את הרעיון שמודעות עדינה יכולה להישאר בחלל ריק במטרה להגשים את עצמה מחדש. אבל, פיטר קטג' מאמין שהכישרונות הטבעיים שאנו רואים בילדים – כמו כשרון מוזיקלי או מתמטיקה – הם תוצאה של תודעה שחיה בעבר, ומגשימה עצמה מחדש.
בטיבט, מודעות זו איננה מפותחת בכוונה, אך כשמאסטר מת, הוא מחפש להשאיר סימנים כדי שההתגשמות הבאה תזוהה במהירות.
אחד המקרים הידועים בעת האחרונה הוא של ילד ספרדי, אוסל, שהיום בן 11 וחי בצפון הודו. ב-1935 נולד הלמה ישה, הוא למד את תורת הנסתר הטיבטית, גורש בזמן הפלישה הסינית וסיים את חייו בקליפורניה. ביום מותו הוא קרא לתלמידו ואמר שהפעם ייוולד במערב. עברו מספר שנים, והתלמיד חלם על ישה, בחלום ביקש ממנו ללכת לחפש אותו. וכך עשה: הוא החל לבקר במנזרים שנוסדו על ידי המאסטר, עד שהגיע לבוביון, בדרום ספרד, שם מצא ילד שנולד ביום שחלם את החלום.  הוא הראה לילד סדרה של פעמונים ושרשראות חרוזים; הילד שהיה אז בן שנתיים, בחר באלו השייכים ללמה ישה – ונקבע שהוא היורש שלו. הוא נלקח למנזר ללמוד לפי הדת הטיבטית.
היורש של הדלי למה הנוכחי הצביע היכן הוא ייוולד. שלוש או ארבע שנים לאחר מותו, הלכו נזירים לכפר במזרח טיבט, ומצאו ילד שהתאים לתיאור. הילד הזה – הדאלי למה הנוכחי – נלקח לארמון בלהסה. מיד עם הגיעו, הוא החל להסתובב בארמון בטבעיות, ונתקל בקופסא.
בקופסא היו שיניו של הדאלי למה הקודם. ישנה סיבה לתשובה המעורפלת שנתן הדאלי למה הנוכחי לעיתונאי מיק בראון: כל המאסטרים הגדולים של טיבט משאירים סימנים זהים כמו הדוגמה למעלה, אך קשה לאמת זאת מחוץ להקשר התרבותי. זה גרם להופעתם של שרלטנים פה ושם שטענו שהם גלגולים של אנשים גדולים וחכמים,  שכל מטרתם להתעשר על חשבון אנשים תמימים.
האח של הדאלי למה, טנזין צ'ואגיאל, אומר:

"כטיבטי, אני מאמין בגלגול נשמות. אך המערב מתעניין בצד האקזוטי של המורשת שלנו – הטקסים, המקדשים. אין לזה חשיבות: הרעיון החשוב ביותר, הנס של הבודהיזם, הוא לאפשר לכל אדם עם לב ריק להפוך לאדם מלא באהבה וחמלה". 


פרק 2

סיפור על מלכים ואנשים חכמים

נזיר זקן הוזמן לבקר בחצר של המלך החזק ביותר באותם זמנים.
- אני מקנא באדם קדוש אשר מסתפק במועט, אמר המלך.
- אני מקנא בך הוד מעלתך, אשר יש לו עוד פחות ממני – ענה הנזיר.
- איך אתה יכול לומר דבר כזה, אם כל הארץ הזו שייכת לי? – אמר המלך הפגוע.
- בדיוק מסיבה זו. יש לי את המוזיקה של הספירות השמימיות, יש לי את הנהרות וההרים של כל העולם, יש לי את השמש והירח, בגלל שיש אלוהים בנשמתי. אתה מלכי, מצד שני, יש לך רק את הממלכה שלך. 


צדקה מאוימת

לפני זמן מה, אשתי ואני עזרנו לתייר שווייצרי באיפנמה, הוא אמר שנשדד על ידי כייסים. הוא דיבר פורטוגזית במבטא כבד, וטען שאין לו דרכון, כסף או מקום לישון. אשתי הביאה לו ארוחת צהריים ומספיק כסף ללון במלון בזמן שיצר קשר עם השגרירות והלך. מספר ימים לאחר מכן העיתון של ריו פרסם סיפור על התייר הזה, שהיה נוהג להונות את הסובבים עם מבטא מזויף ומנצל את טוב לבם של האנשים שאהבו את ריו והיו להוטים להוציא את השם הרע של העיר. כשאשתי קראה את הכתבה היא אמרה: "זה לא יעצור אותי מלעזור לאנשים". תגובתה הזכירה לי את סיפורו של איש חכם, שאחר צהריים אחד, הגיע לעיר אכבר. איש לא שם לב לנוכחותו, והוא איננו הצליח לעניין את התושבים בלימודיו. לאחר זמן, הפך למושא לעג בקרב התושבים. יום אחד, כשהסתובב בעיר החלה להעליב אותו קבוצה של אנשים. במקום להתעלם מהם, החכם פנה ובירך את האנשים. אחד מהם הגיב:
- האם זה אפשרי שבנוסף לכל האיש גם חירש? אנחנו מתעללים בך, וכל מה שאתה מגיב זה מילים יפות.

- כל אחד מאתנו יכול להציע את מה שהוא – הייתה תשובתו.


איך נוצרה הדרך

מצאתי סיפור שמלמד אותנו על הדברים שאנחנו בוחרים ללא מחשבה:

יום אחד, עגל אחד היה צריך לחצות יער כדי לחזור לאחו. בהיותו חיה חסרת הגיון, יצר דרך מעוותת מלאה סיבובים עליות ומורדות. למחרת, הגיע כלב שהשתמש באותה הדרך לחצות את היער. לאחר מכן הגיע תורה של הכבשה, מובילת העדר שבמוצאה את המעבר הובילה את העדר באותו המסלול. לאחר מכן הגיע האדם, והתחיל להשתמש בדרך: הם נכנסו פנו ימינה, פנו שמאלה, התכופפו קפצו מעל מכשולים, מתלוננים ומקללים – ובצדק. אך לא עשו דבר בכדי ליצור אלטרנטיבה טובה יותר. לאחר שימוש מרובה, בסוף, הדרך הפכה לשביל שבו חיות סחבו משקל כבד, הוכרחו ללכת שלוש שעות במסלול ארוך במקום ללכת חצי שעה. עברו שנים רבות, השביל הפך לדרך ראשית של כפר, ולאחר מכן לשדרה ראשית של עיר. כולם התלוננו על התנועה, בגלל שהמסלול היה בלתי אפשרי. בינתיים היער הזקן והחכם צחק, בראותו איך האדם נוטה ללכת כעיוור בדרך שכבר נפתחה עבורו, מבלי לשאול האם זו הבחירה הטובה ביותר.


עצמות האבות

היה מלך אחד בספרד שהיה גאה מאוד במורשת שלו, והיה ידוע באכזריותו לחלש.

פעם אחת, הוא הלך עם היועצים שלו בשדה בארגון, היכן – ששנים קודם – הוא איבד את אביו במהלך קרב, הוא מצא שם אדם קדוש שמחפש בערימה גדולה של עצמות.
- מה אתה עושה שם? – שאל המלך.

- ברכות, הוד מלכותו – אמר האיש. – ששמעתי שמלך ספרד מגיע לכאן, החלטתי למצוא את עצמות אביך המנוח ולהגישם לך. אך לא משנה כמה חיפשתי, אינני יכול למצוא אותם: הם בדיוק כמו העצמות של אנשי הכפר, העניים, הקבצנים והעבדים.


להביא סוג אחר של רופא

מלך עוצמתי אחד קרא לאב קדוש – שכולם אמרו שיש לו כוחות ריפוי – לעזור לו עם כאבי הגב.
- האל יעזור לנו – אמר האיש הקדוש. – אך קודם בוא ננסה להבין את מקור הבעיה. אני מציע שהוד מלכותו יתוודה עכשיו, מכיוון שווידוי גורם לאדם להתמודד עם בעיותיו, ומשחרר אותו מהאשמה.
המלך שהתעצבן מהרעיון לחשוב על כל כך הרבה בעיות, אמר:
- אינני מעוניין לדבר על עניינים אלו; אני צריך מישהו שמרפא מבלי לשאול שאלות.
הכומר יצא וחזר עם אדם נוסף כעבור חצי שעה.
- אני מאמין שמילים יכולות להקל על הכאבים, ולעזור למצוא את הדרך המתאימה לרפואה שלמה – אמר. – אך אינך רוצה לדבר, ואינני יכול לעזור לך. זה האיש שאתה צריך: החבר שלי פה הוא וטרינר, ואיננו מדבר עם לקוחות בדרך כלל.


חשיבות החתול במדיטציה

בזמן שכתבתי לאחרונה ספר על שיגעון, נאלצתי לחקור בשאלה כמה דברים שאנו עושים נכפים עלינו על ידי כורח המציאות, או על ידי האבסורד. למה לענוב עניבה? למה שעונים זזים בכיוון השעון? אם אנחנו חיים במערכת עשרונית, למה יש 24 שעות ושישים דקות? האמת היא שלרבים מהחוקים לפיהם אנו פועלים בימים אלו אין בסיס אמתי. על כל פנים, אם אנו רוצים לנהוג באופן שונה, אנו נחשבים "משוגעים" או "ילדותיים".
בינתיים, החברה ממשיכה ליצור מערכות אשר, במהלך הזמן, מאבדים את הסיבה להתקיים, אך ממשיכים לכפות את הנוהגים הללו. סיפור יפני מעניין מדגים את מה שאני מתכוון אליו:
למסטר זן בודהיסטי גדול, שהיה אחראי על מנזר מאיו קאג'ין, היה חתול. החתול היה תשוקתו האמתית של המסטר לחיים. במהלך שיעורי המדיטציה, הוא שמר את החתול לצדו – כדי שיוכל להפיק מחברתו את המרב.
בוקר אחד, המסטר – שנהיה כבר די זקן – נפטר. תלמידו הטוב ביותר לקח את מקומו.
- מה נעשה עם החתול? שאלו שאר הנזירים.
כמחווה לזכרו של המסטר הזקן, החליט המורה החדש לאפשר לחתול להמשיך להיות נוכח בשיעורי המדיטציה. כמה תלמידים מהמנזרים השכנים שמעו על כך, חתול שמשתתף בשיעורי מדיטציה, והשמועה עשתה לה כנפיים.
עברו שנים רבות. החתול מת, אך התלמידים במנזר היו כל כך רגילים לנוכחותו, ובמהרה מצאו חתול חדש. בינתיים, במנזרים נוספים החלו להציג חתול בשיעורי מדיטציה: הם האמינו שהחתול היה אחראי למצוינות שהציג אותו מנזר, ובעשותם כך שכחו שהמסטר שנפטר היה מורה מצוין.
עבר דור, וספרי מחקר רבים נכתבו על חשיבותו של החתול במהלך שיעורי המדיטציה. פרופסור באוניברסיטה פיתח תזה – שהתקבלה בקהילה המדעית – שלחתולים יכולת לשפר את הריכוז האנושי, ולבטל אנרגיות שליליות.
וכך, לאורך מאה שנה, נחשב החתול לחלק חשוב בלימוד הזן הבודהיסטי באותו אזור. עד שהופיע מאסטר אחד שהיה אלרגי לשיער של חיות, והחליט להוציא את החתול משעורי המדיטציה. הוא זכה לתגובות שליליות – אך המאסטר התעקש. מכיוון שהיה מורה מצטיין התלמידים הצליחו בתוכניות הלימודים, למרות היעדר החתול. אחד אחרי השני, שאר המנזרים – שתמיד היו בחיפוש אחר רעיונות חדשים, והתעייפו מלהאכיל כל כך הרבה חתולים – החלו להוריד את החתול מתוכנית לימודי המדיטציה. במהלך עשרים השנים הבאות החלו להופיע תאוריות מהפכניות חדשות – עם כותרות משכנעות "חשיבות המדיטציה ללא חתול", או "איזון יקום הזן על ידי כוח הרצון בלבד, ללא חיות".
עברו עוד מאה שנים, החתול נשכח לחלוטין משיעורי המדיטציה באזור. אך נדרשו מאתיים שנה כדי לחזור למצב הנורמלי – מכיוון שבמהלך כל הזמן הזה איש לא שאל מה עושה שם החתול.


אני רוצה למצוא את אלוהים

האיש הגיע למנזר עייף:
- אני מחפש את אלוהים זמן כה רב – אמר. – אולי תוכל ללמד אותי את הדרך הנכונה למצוא אותו.
- היכנס וראה את המנזר שלנו – אמר הכומר, לוקח אותו בידו ומוביל אותו בבית התפילה. – כאן יש לך עבודות נפלאות מהאמה ה-16, המתארות את חיי האל, ואת תהילתו.
האיש המתין, בזמן שהכומר הציג ותיאר בפניו את כל הציורים והפסלים בבית התפילה. לאחר מכאן חזר האיש על השאלה:
- כל מה שהראתה לי ממש נפלא. אך אני רוצה ללמוד את הדרך הטובה ביותר למצוא את האל.
- האל! – ענה הכומר – אמרת את זה בדיוק: האל!
והוא לקח את האיש אל חדר האוכל, היכן שבדיוק הכינו ארוחת ערב לנזירים.
- הבט סביב: בקרוב תוגש ארוחת הערב, ואתה מוזמן לסעוד עמנו. תוכל לשמוע כתבי קודש, בזמן הארוחה.
- אינני רעב, וכבר קראתי את כל כתבי הקודש – התעקש האיש. – אני רוצה ללמוד. באתי לכאן למצוא את האל.
שוב לקח הכומר את האיש הזר בידו והם החלו ללכת סביב מנזרים שהקיפו גינה יפה.
- אני מבקש מהנזירים לשמור על הדשא חתוך, ולהסיר את העלים מהמזרקה שאתה שם במרכז. אני חושב שזה המנזר הכי מטופח בכל האזור.
האיש הזר הלך עמו דרך קצרה, ואמר שהוא מוכרח ללכת.
- לא תישאר לארוחת ערב?
בזמן שעלה על הסוס אמר האיש הזר:
- ברכותיי על הכנסייה היפה שלך, חדר האוכל מזמין הפנים שלך והגינה המטופחת. אך נסעתי דרך ארוכה רק כדי למצוא את האל, ולא להתפלא מיעילות, נוחות ומשמעת.
באור ברק צץ לפתע, הסוס נעמד על רגליו האחוריות והאדמה רעדה. לפתע הסיר האיש הזר את תחפושתו, הכומר ראה שהיה זה ישו.

- האל נמצא היכן שהוא מוזמן אליו – אמר ישו. – אך אתה סגרת את דלת המזר עבורו, עם חוקים, גאווה, עושר וראוותנות. בפעם הבאה שאדם זר מבקש למצוא את האל, אל תראה לו מה הצלחת לעשות בשמו: הקשב לשאלה, ונסה לענות באהבה, נדיבות ופשטות. ובאומרו זאת, נעלם.


הכד הסדוקה

אגדה הודית מספרת על אדם אחד שסחב מים לכפר שלו בכל יום, בשני כדים גדולים הקשורים לקצותיו של מוט עץ, אשר איזן על גבו.
אחד הכדים הייתה ישנה יותר מהשנייה, והיו בה סדקים קטנים; בכל פעם שהגיע לביתו הכד הייתה חצי ריקה.
במשך שנתיים, עשה האיש את אותה הדרך. הכד הצעירה הייתה תמיד גאה בהישגיה, בטוחה בידיעה שהיא עומדת במטרה לה היא נוצרה, בזמן שהכד השנייה הייתה מלאה בתחושת בושה שהיא מספיקה לעשות רק חצי, למרות שידעה שאותם הסדקים הם תוצאה של שנים רבות של עמל.
היא כל כך התייבשה שיום אחד, שיום אחד, בזמן שהאיש התכונן לשאוב מים מהבאר היא פנתה אליו:
- אני רוצה להתנצל, על כך שבגלל שנים כה רבות של עבודה אתה יכול לספק רק מחצית מכמות המים.
האיש חייך ואמר:
- כשנחזור התבונני היטב בדרך.
וכך עשתה, הכד שמה לב שבצד שלה, יש פרחים וצמחים רבים הצומחים לצד הדרך.
- את רואה איך הטבע יפה יותר בצד שלך? – העיר האיש. – תמיד ידעתי שאת סדוקה, והחלטתי לנצל את העובדה הזו לטובה. שתלתי פרחים וירקות, ואת תמיד השקת אותם. קטפתי ורדים רבים לקשת את ביתי עמם, האכלתי את ילדיי בבצל וגזר. אם לא הייתי כפי שאת איך יכולתי לעשות זאת?
"כולנו מתבגרים במרוצת השנים, ומתחילים לפתח יכולות אחרות. אנחנו יכולים תמיד להפיק את המרב מאותם יכולות ולהשיג תוצאה טובה".

 

  

  

כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
שלוש עשרה עיקרים

הֲרֵינִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר עִקָּרִים שֶׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה:

(א) שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא וּמַשְׁגִּיחַ,

(ב) וְהוּא אֶחָד,

(ג) וְאֵין לוֹ גּוּף וְאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף,

(ד) וְהוּא קַדְמוֹן לְכָל קְדוּמִים,

(ה) וְאֵין עֲבוֹדָה לְזוּלָתוֹ,

(ו) וְיוֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת בְּנֵי אָדָם,

(ז) וְשֶהַנְּבוּאָה אֱמֶת,

(ח) וְשֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הוּא אֲדוֹן
לְכָל הַנְּבִיאִים,

(ט) וְשֶׁהַתּוֹרָה כֻלָּהּ נְתוּנָה מִן הַשָּׁמַיִם,

(י) וְשֶׁלֹּא תִּשְׁתַּנֶּה בְּשׁוּם זְמַן חַס וְשָׁלוֹם,

(יא) וְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲנִישׁ
לָרְשָׁעִים וּמְשַׁלֵּם שָׂכָר
טוֹב לַצַּדִּיקִים,

(יב) וְשֶׁיָּבוֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ,

(יג) וְשֶׁהַמֵּתִים עֲתִידִים לִחְיוֹת,

יֶהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ שֶׁתָּכֹף יִצְרֵנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ תָּמִיד,
אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן:
היכונו לשלטון משיח
אורו של משיח מאציל על כולם
שלטון משיח החל,
לא בזהב ולא בחוק יימצא.
רק בך השם יתברך אשים יהבי,
ורק בשלטון מלך המשיח,
אמצא שלוותי.
אמן.
אמת

שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלוהֵינוּ, ה' אֶחָד.
וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטוטָפת, בֵּין עֵינֶיךָ.
וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ.
הָיָה, אִם שָׁמעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍תַי, אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל לְבַבְכֶם, וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירושְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ.
הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלוהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם, וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלא יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה, לא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ; וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, מֵעַל הָאָרֶץ הַטּובָה, אֲשֶׁר ה', נותֵן לָכֶם.
וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם; וּקְשַׁרְתֶּם אתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפות בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אתָם אֶת בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.
וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם, וִימֵי בְנֵיכֶם, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם, עַל הָאָרֶץ.
וַיּאמֶר ה', אֶל משֶׁה לֵּאמר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדורתָם, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אותוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ות ה', וַעֲשִׂיתֶם אתָם; וְלא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם זנִים, אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְו‍ותָי; וִהְיִיתֶם קְדשִׁים, לֵאלהֵיכֶם. אֲנִי ה' אֱלהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם, לֵאלהִים: אֲנִי, ה' אֱלהֵיכֶם.